לאחר הקמת הרייך הגרמני, התפתחה דיסלדורף לעיר תעשייתית גדולה בקצב יוצא דופן. האוכלוסייה עלתה מכ-70,000 ב-1871 ל-100,000 ב-1883. עד שנת 1900, מספר התושבים האמיר ליותר מ-214,000. במקביל לגידול האוכלוסייה הכללי בעיר, מספר היהודים גדל מ-500 ליותר מ-2,000 בין השנים 1850 ל-1900. אין זה מפתיע, שעד לסוף שנות ה-80 של המאה ה-19, בית הכנסת משנת 1875 הפך קטן מדי. מאז 1893 נערכו תפילות גם בבית מרזח שנשכר לשם כך בחגי תשרי, בהם נהגו לפקוד את בית הכנסת אנשים רבים. "היה זה מצב שלא נתן מענה ראוי לקהילה והצריך טיפול דחוף". 

בשנת 1899, נרכש המגרש בקזרנן-שטראסה, הממוקם קרוב לארבע מאות מטרים דרומית לבית הכנסת הישן, תמורת כ-300,000 רייכסמארק. המקום לא התאים לגמרי לרצונותיהם של אנשי הקהילה, מאחר שעלו קשיים שהיו קשורים בצורת המגרש ובכיוון הנכון של ספר התורה בקצה המזרחי של בית הכנסת (בקזרנן-שטראסה), שהיה ממוקם בחזית הרחוב, כלומר בצד הנראה ממנו. הקהילה מימנה חלק מעלות המקרקעין ועלויות הבנייה מהתמורה שקיבלה ממכירת המקרקעין שהיו ברשותה בבונגרד-שטראסה שבפמפלפורט, שבו היה נמצא בית הקברות של הקהילה בשנים 1788–1877.

בניית בית הכנסת

בית הכנסת בדיסלדורף נבנה בסגנון רומנסקי על פי תכנונו של יוסף קלזאטל. האדריכלות הניאו-רומנסקית אפיינה את רוב בתי הכנסת שנבנו במאה ה-19. בעת שהתקשו היהודים למצוא סגנון בנייה מתאים לבית כנסת, היה נהוג במשך תקופת מה שהסגנון המורי או הביזנטי מבטאים בצורה הטובה ביותר את האומץ ליצור משהו טיפוסי, עצמאי. מצד שני, נראה היה שסגנון זה הדגיש, גם אם שלא בכוונה, את הזרות, את מוצאם האוריינטלי של היהודים. קהילות רבות רצו להימנע מהרושם הזה. בתוך כך, רבים הגיעו למסקנה שתהיה זו אשליה לראות בסגנון המורי סגנון אדריכלי יהודי טיפוסי. נראה שהאדריכלות הניאו-רומנסקית מבטאת בצורה הטובה ביותר את הרצון להשתלב, את הרצון להתאים לסביבה הנוצרית, להיסטוריה ולסגנון הבנייה שלה: "מדוע שקהילה יהודית גרמנית לא תעצב את בית הכנסת שלה בסגנון גרמני?"

אבן היסוד הונחה בספטמבר 1902. לאחר שנתיים של בנייה, נחנך בית הכנסת ב-6 בספטמבר 1904. בבית הכנסת היו 780 מושבים לגברים ו-550 לנשים; מאוחר יותר נוספו מאה מושבים לאחר שהוצבו הספסלים בצורה אחרת. עלויות הבנייה עמדו על 450,000 רייכסמארק ומחירו של הריהוט היה 125,000 רייכסמארק

בדצמבר 1904 פרסם העיתון אילוסטרירטה צייטונג, "העיתון המאויר" שראה אור בברלין, תמונה נאה של בית הכנסת. בכתבה שלצידו נכתב

"דיסלדורף, מטרופולין האמנות שעל הריין, זכתה למבנה מונומנטלי מפואר נוסף: בית הכנסת החדש שנחנך זה מכבר. פרופ' יוסף קלזאטל, רב-האמן בתכנון הכנסיות בדיסלדורף, העניק לקתדרלת רוכוס האדירה של דיסלדורף יצירה נוספת בסגנון הרומנסקי. הבניין בעל שני המגדלים בקזרנן-שטראסה, הכיפה האדירה בת שתי קומות, אולמות הכניסה הקדמיים, בית הקהילה ובית הספר הצמודים לו באולם מעבר פתוח ומקושת, כך שנוצר הרכב אדיר, יפהפה ומוצק של בניינים, שהוא בעל אלגנטיות שקטה. בהתאם למסורת, בית הכנסת וארון הקודש פונים למזרח. חלקי המבנה שנראים מבחוץ וכל האלמנטים האדריכליים עשויים מאבן חול בהירה, הבסיס והמדרגות החיצוניות עשויים אבן בזלת. החלל הפנימי מעוצב בצבעים בהירים ופשוטים המאפשרים לחומר הטבעי להגיע למלוא השפעתו”.

בית הכנסת ה'קטן', שהיה ממוקם בקומה התחתונה בצד הרחוב והכניסה אליו הייתה מקזרנן-שטראסה, שימש לתפילה השבועית. לרבים מתושבי דיסלדורף הוא היה זכור בתור בית הכנסת ה'פולני' משום שהוא הועמד לרשות היהודים ממזרח אירופה כחדר תפילה בתקופה הנאצית.

השימוש בבית הכנסת

מאז 1924, בית הכנסת נפתח מדי פעם גם לקהל הרחב. התקיימו בו מחזורי הרצאות שנתיים בהם נטלו חלק מרצים בולטים מרחבי גרמניה. מטרת ההרצאות הייתה ללמד יהדות והיסטוריה יהודית. 

באביב 1935 נפתח בית הספר היהודי בביתו של הרב, שבו למדו עד מהרה 400 ילדים. 

רחוק מעיני הציבור הלא-יהודי, התקיימו בבית הכנסת גם קונצרטים ואירועי תרבות אחרים, שרק יהודים הורשו להשתתף בהם. בעוד ש"תרבות יהודית" הייתה מוגבלת כמעט אך ורק לתחום הדתי עד 1933, השליטים החדשים אילצו את היהודים ליצור לעצמם עולם תרבותי משלהם: תרבות של יהודים עבור יהודים כתגובה כפויה ובהמשך גם תגובה מרצון למדיניות הנאצית של הדרה חברתית.

באותן שנים קשות הפך בית הכנסת יותר ויותר למעוז בו ניסו היהודים למצוא הגנה, נחמה, לקבל עזרה ולהסיח את דעתם. 

גם ערבי השירה של ענק הזמר הרוסי-יהודי, אלכסנדר קיפניס, במרץ 1934, מרץ 1935 ופברואר 1937 נחרתו בזיכרונם של רבים מיהודי דיסלדורף. בקונצרט הראשון שלו נמכרו הכרטיסים לכל 1,400 המושבים בבית הכנסת. קונצרט החורף הראשון היה אמור להתקיים בבית הכנסת ב-13 וב-14 בנובמבר 1938, בליווי תזמורת קאמרית, מקהלת נשים וגברים. אולם זה לא קרה יותר.

عصور ما قبل التاريخ - سنة 1928

ב-26 במרץ 1938, הרב של דיסלדורף, ד"ר מקס אשלבכר (1880–1964) חגג 25 שנים בתפקיד בדיסלדורף. הוא הגיע לשם בגיל 33 עם אשתו ברטה ושני בניו, בתור ממשיך דרכו של ליאו בק שהציע אותו לתפקיד. במועד החגיגה, בני המשפחה, שמנתה באותה עת כבר ארבעה ילדים, התגוררו במקומות שונים מזה כמה שנים: הבן ליאו עבד כרופא בארצות הברית. הבן השני, הרמן, שימש תקופה מסוימת עוזר מחקר של מחברי האנציקלופדיה בריטניקה וניסה להשיג דריסת רגל כסוחר בספרים עתיקים באנגליה. הבן יוסף-לודוויג עבד בחווה חקלאית בארגנטינה, הרחק מהסביבה העירונית האירופית, והבת הצעירה מריאנה הוכשרה כאחות באנגליה ב-1935 לאחר שסיימה את חוק לימודיה. המשפחה נפגשה בפעם האחרונה לרגל חגיגת חתונת הכסף של ההורים ב-1935.

גל הגירה ראשון

לרוב המשפחות היהודיות בגרמניה היה גורל דומה לזה של משפחת אשלבאכר: אלה שיכלו, כי היו צעירים מספיק, היו בעלי קשרים ואמצעים להגר, עזבו את מולדתם וניסו להשיג דריסת רגל במדינה אחרת. כמחצית מחברי קהילת דיסלדורף (ב-1933 היו בה 5,624 חברים) בחרו בדרך זו, ברוב המקרים תוך ויתור על מרבית נכסיהם. אחרים, כמו הרב השני, ד"ר זיגפריד קליין בחרו להישאר עם הקהילה. מיסים מיוחדים שהוטלו על היהודים, כמו "מס הבריחה מהרייך", תקנות בעניין מטבע חוץ וכו', הגבילו מאוד את מרחב הפעולה של אלו שנשארו בגרמניה. מאפריל 1938 נאלצו היהודים להצהיר על נכסים בשווי של למעלה מ-5,000 רייכסמארק. הצהרות אלה שימשו בסיס להפקעה, שהגיעה לשיאה האבסורדי הראשון מאוחר יותר, במסגרת 'תשלום פיצויים' בהיקף של 1.127 מיליארד רייכסמארק שנפסק ב-12 בנובמבר 1938. כך, קהילת דיסלדורף נאלצה לשלם מיליון רייכסמארק. תשלומי הפיצויים הועברו ישירות לרייך הגרמני על ידי חברות הביטוח (סה"כ 225 מיליון רייכסמארק) בעוד שהיהודים להם נגרם הנזק נותרו בידיים ריקות.

הרב אשלבאכר חשש גם מההשלכות של החוק שנחקק ב-1 באפריל 1938, לפיו הקהילות היהודיות איבדו את צורתן המשפטית כתאגידים ציבוריים והוכרזו כעמותות משפטיות. זמן לא רב לאחר מכן, ביוני של אותה שנה, נעצרו כמה נציגי קהילה על ידי המשטרה, בעוד שחברי קהילה אחרים נלקחו ל"מעצר מונע", בדרך כלל בגין עבירות שלא היו ולא נבראו, או עבירות שהתיישנו זמן רב לפני כן, כגון כעבירות תנועה וכדומה.

בספטמבר 1938 פורסמו תקנות חדשות, אשר שללו את הרישיון של רופאים יהודים לעיסוק ברפואה, ובהמשך את רישיונותיהם של עורכי הדין היהודים המעטים שעדיין נותרו מורשים. הגזירות הללו, לצד החקיקה בנושא "עסקים יהודיים", אשר הוחמרה בינואר 1938, החישו את התרוששות האוכלוסייה היהודית.

גירוש יהודים ממוצא פולני ו"ההתנקשות"

מי שהביט היטב, יכול היה להבחין בגירוש הראשון מדיסלדורף: בליל ה-27 באוקטובר 1938 לקחו שוטרים מבתיהם כ-461 אנשים: גברים, נשים וילדים, שכונו "יהודי פולין". לאחר השהות במפקדת המשטרה הם הועלו על רכבות ונשלחו לגבול פולין לעיר זבונשין. ביניהם היה מספר לא מבוטל של נשים שהפכו לאזרחיות פולניות רק עקב נישואין, וכן ילדיהן. פולין לא הניחה בתחילה למגורשים להיכנס לתחומה, ומעטים מאוד הצליחו לחזור אליה.

 הרשל גרינשפן, בן למשפחה יהודית מזרח-אירופאית שגורשה מהנובר, ירה מתוך ייאוש בארנסט פום ראט, עובד שגרירות גרמניה בפריז. פום ראט, שהיה תחילה פצוע קשה, מת כעבור כמה ימים. הנאצים  ניצלו את מותו כעילה לפרעות ביהודים בכל רחבי הרייך הגרמני.

ליל הפוגרום

ליל הפוגרום בין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938 נכנס לדפי ההיסטוריה הגרמנית כמתקפה המסיבית ביותר על יהודי גרמניה. המתקפה הייתה מוכנה היטב; יחידות של ה-SA וה-SS פעלו לפי רשימות מוכנות מראש. בתחילה לא אירע דבר בשכונה אוברקאסל, בגדה השמאלית של הריין, מאחר שהאחראי היה בחגיגה של המפלגה הנאצית ונעל את הרשימה במגירה של שולחנו. הפשעים שהתרחשו לעיני כול נעו בין רצח, הריגה ותקיפה, ועד להצתה, שוד, ביזה, נזק לרכוש ולבסוף מעצרם של יהודים רבים. לפי פנקס המעצרים של משטרת דיסלדורף, 155 גברים וצעירים ו-20 נשים נלקחו לכלא המשטרה. צעירים עד גיל 16, נשים וגברים מבוגרים שוחררו לאחר יום עד שלושה ימים. האחרים הועלו על רכבת ב-16 בנובמבר 1938 שהובילה אותם למחנה הריכוז דכאו. משם הם שוחררו רק אם החלו לחסל את עסקיהם או להעבירם לבני הגזע הארי, או שהצליחו להשיג מסמכים להגירה. רוב העצורים חזרו לדיסלדורף לאחר שלושה עד שישה שבועות. לפי זיכרונותיהם של הקרובים, היה מדובר בחודשים. המאסר שינה את האבות, הבעלים והבנים מבחינה פיזית ונפשית.

שלושה אנשים מתו בדיסלדורף בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, ארבעה נוספים מתו זמן קצר לאחר מכן. חמישה שלחו יד בנפשם מתוך ייאוש, ואחרים סבלו מנזקים לבריאותם שמהם לא התאוששו יותר. 70 בני אדם טופלו בבתי חולים, בהם סאלו לב, שנפצע קשה מאוד לאחר שנדקר בעשרים דקירות סכין. על מנת להגן עליו ממעצר וגירוש, הרופאים והאחיות בבית החולים הקתולי ע"ש מריה הקדושה לא הודיעו לקרוביו על מקום הימצאו, ולכן הוא נחשב בתחילה כמת. לאחר שחרורו מבית החולים, סאלו לב נעצר בשנית על ידי הגסטאפו, שוחרר לכמה ימים, ואז נעצר שוב. מסע הסבל שלו הסתיים רק כשהצליח להיכנס לארה"ב עם משפחתו ברגע האחרון, ב-1940.

"היינו עם חברים, ההורים שלי היו באזור גן החיות בדיסלדורף. בערב כשיצאנו ראינו שבית הכנסת בוער. כשהגענו הביתה צלצל הטלפון. אבי נקרא לטפל באנשים שהותקפו בסכינים וכו'. הוא חזר כי לא היו לו מספיק תחבושות, ואמר: אתה חייב לצאת! ואז אמי ואני יצאנו דרך החצר. כבר היו שם אנשי SA, הם עמדו שם כאילו היו במצעד. אחר כך הלכנו לאחד הקולגות של אבי, שהיה ארי, ד"ר בישוף, בקניגס-פלאץ, כיום […] לותר-פלאץ. הם קיבלו אותנו למרות הסכנה הרבה שנשקפה להם. חיכינו עד 4 לפנות בוקר כדי לראות אם אבי עדיין בחיים. הוא עבר ממטופל אחד למשנהו ולאחר מכן לבית החולים ע"ש מריה הקדושה. נשארנו ללון עם הקולגות שלו וכשחזרנו בבוקר, נשארו כמובן רק הריסות. הם הרסו הכול."

לעקוב אחר

ב-11 בנובמבר 1938 הודיעה משטרת הבנייה כי מטעמי ביטחון יש להרוס את שרידי בית הכנסת. הוטל על העירייה לדאוג להריסה, "ולאחר סיום העבודות יש לנסות לקבל את הכספים מהמדינה". מכך עולה שלפחות משטרת הבנייה הייתה סבורה בתחילה שהמדינה אחראית לנזקים שהיא גרמה להם. אולם יממה לאחר מכן יצאה 'התקנה בדבר השבת המראה התקין של רחובות בהם נמצאים עסקים יהודיים'. הבעלים והמשתמשים ב'רכוש היהודי' שנהרס, אולצו אפוא לתקן את כל הנזקים או להרוס בתי עסק שנטו לקרוס.

ב-22 בנובמבר הודיעו לקהילה היהודית שעליה להתחיל בהריסה תוך 24 שעות עקב הסכנה לעוברים ולשבים ו'השחתת הסביבה'. אם לא יעשו כן, ההריסה תתבצע על ידי צד שלישי, באופן כפוי, ויהיה על הקהילה לשלם לעירייה מקדמה על העלויות בסך 24,000 רייכסמארק. תשובתה של הנהלת הקהילה ב-23 בנובמבר: הבניין הוחרם באופן זמני על ידי הגסטאפו. אין אפשרות להיכנס לנכס או לבצע בו דבר. התשובה לכך הייתה: הדבר אינו כך, יש לשלם מיד 24,000 רייכסמארק.

בתוך כך, ב-21 בנובמבר, קבלן הריסה הגיש הצעת מחיר של 20,500 רייכסמארק לעירייה, שכללה את כל העבודות. הוא הוסיף: החומרים הישנים לא עוברים לרשות החברה, הם יישארו רכוש העיר. לאחר פגישה באותו יום, שבה נודע לקבלן שהקהילה היהודית תישא בעלויות ההריסה, ולא העירייה או המדינה, הוא הכין במהירות הצעת מחיר חדשה, גבוהה משמעותית, בסך של 37,000 רייכסמארק.

ב-2 בדצמבר 1938 יכלו אנשי דיסלדורף לקרוא בעיתון ריינישה לנדסצייטונג: "בית הכנסת בקזרנן-שטראסה, שהיה מקור לצרות בקרב חברי האומה הגרמנית במשך תקופה, ייעלם כעת בקרוב. יש לקוות שבית הספר היהודי ייסגר במקביל. תושבי דיסלדורף אינם רוצים יותר להיזכר באותם זמנים בהם יהודה זקף בחוצפה את ראשו בגרמניה".

לאחר סיום עבודות ההריסה, קיבל הקבלן את 37,000 הרייכסמארק שדרש. הוא אף הסיר את יסודות הבסיס הצבאי שהיה במקום בעבר, הביא אדמה ויישר אותה היטב כדי שיצמח דשא. לבסוף, ראש העיר הורה על "יצירת מראה הגון במרכז העיר".

הערך של בית הכנסת והרכוש שבו לפני הפוגרום בנובמבר נאמד בכמעט 800,000 רייכסמארק. ערך הנכס לבדו היה 360,000 רייכסמארק. העירייה טענה ששוויו לקנייה עומד על 150,000 רייכסמארק בלבד. גם המתווך ו׳ מוקרט, שנשכר על ידי הקהילה והצביע על מצוקתה הכלכלית, לא הצליח להשיג הרבה. לאחר משא ומתן משפיל, הקהילה נאלצה למכור בסכום של 191,870 רייכסמארק. עם זאת, העירייה ניכתה מסכום זה 75,000 רייכסמארק: 37,000 להריסה, 26,000 לבניית חניה ו-12,000 לדברים שונים. לקהילה נותר סכום מגוחך של 84,970 מארק ו-34 פפניג, והיא נאלצה להמתין עד סוף יוני 1939 כדי לקבלו.

העיר החזיקה במגרש מאז 30 במרץ 1939. בתחילת המלחמה הוקם בו בונקר תת קרקעי, שבלט לגובה של כשלושה מטרים מעל פני הקרקע. לאחר המלחמה, הוסב הבונקר למלון, שכונה בשם "חיק אברהם".

באמצע שנות ה-50 התקיים תהליך של השבת נכסים ממנהלת הכספים של דיסלדורף לקהילה היהודית וקרן הנאמנות היהודית. העירייה נותרה הבעלים של הנכס, ששימש כחניון.

בתחילת שנות ה-80 היא מכרה אותו לקבוצת המו"ל הנדלסבלאט, אשר הקימה במקום בניין רב קומות.

ב-1983 הקימו הבעלים החדשים אנדרטה על המדרכה בקצה של קזרנן-שטראסה הסואן והרועש. האנדרטה הייתה קשורה בחידוש הקהילה היהודית לאחר תום המלחמה. רוב האנשים החולפים במקום בנסיעה או בהליכה אינם מבחינים באנדרטה, לרבות אלה שחזרו לעיר הולדתם והלכו לחפש עקבות מהעבר.

ראיון עם רות והרברט רובינשטיין ומישה קובל